לו יכלו הקירות לדבר
אמנות רחוב בתל אביב/ תערוכה וספר אמן/ ליאורה חשין

בביקורי הראשון בניו יורק עמדתי נדהם מול גורדי השחקים והשדרות ההומות. אבל התדהמה העיקרית היתה לראות את ה"לכלוך" על קרונות הרכבת התחתית, הקשקושים על הגשרים, בתי הפרברים ה"מצוירים" וכד', הידועים בשמם הכולל – גרפיטי. הבעתי את תדהמתי בפני מארחיי, ואלה הסבירו בסבלנות כי מדובר בתרבות שלמה ומסועפת.
התופעה היתה עבורי קשה לעיכול, אבל בחלוף הימים הצלחתי להבחין גם בניצוצות של כישרון בין ה"קשקושים".
לימים הגיעה תרבות הגרפיטי ארצה, כשהיא מבטאת, בדרך כלל, מחאה, הבעת דעה בפומבי, מסרים של אהבה ושנאה. לשמחתי עדיין לא מדובר במאסה שבה נתקלתי באמריקה הגדולה. בשנים האחרונות, ישראל נמצאת בעידן הפוסט גרפיטי.  קירות הבתים, תיבות הדואר והחשמל, פחי האשפה ועוד, הפכו כר נרחב ליצירה. בדיעבד הם הפכו לתחליף לבד הציור ודפי הנייר, ולמעשה נעשו אמצעי מדיה פופולרי ליוצרים, הקרוי כיום "אמנות רחוב".
המתבונן ברצינות ובריכוז בנושאים המעסיקים את יוצרי אמנות הרחוב, מבחין כי אלה אינם עוד קשקושי גרפיטי סתמיים, אלא יצירות שהפכו לכלי אמנותי צרוף בנושאים כמו עוני, קיפוח, אנטי מיליטריזם, בעד ונגד הגושים הפוליטיים, אכזבה מהנהגה פוליטית, בעיות זהות מינית ועוד. אמנות הרחוב העכשווית [הפוסט גרפיטי] התרחקה מתופעת הריסוס ממיכלי הצבע. טכניקת היצירה כיום מגוונת ומפתיעה: שימוש בשבלונות, הדבקות נייר, מדבקות תעשייתיות, פוסטרים ועוד. האמנים היוצרים בתחום אמנות הרחוב העכשווית, חלקם אלמונים וידועים רק ליודעי סוד [לא נכחיש כי זהו חלק מיצירת תדמית חברתית], וחלקם הפכו לאבירי המחאה ועבודותיהם זוכות לתצוגה פומבית ולמחירים מפתיעים.
מהעבר השני, אמנות הצילום הפכה בעשורים האחרונים לחלק בלתי נפרד ואינטגרלי של האמנות הפלסטית הקלאסית. ספרי אמן הינם אבן יסוד והכרח בתיעוד תולדות האמנות המקומית והבינלאומית. ליאורה חשין, אמנית ירושלמית ידועה, מחברת בין שני סוגי אמנות אלה. היא נשבתה בקסמה של אמנות הרחוב, ולאחר ששבעה את הקיים בירושלים הבירה, עברה לפרברי תל אביב ומצאה שם עולם ומלואו, כר נרחב ליצירתה שלה, המתעדת ומנציחה.
תוצאות מחקרה של חשין הוצגו לציבור הרחב בסדרת תערוכות, ותועדו בספר אמנותי מרתק, מעניין, יצירתי ומרחיב אופקים בשם BEFRIEND YOUR DEMON .
כאמנית רגישה, מבינה ומזדהה, חשין אינה מתערבת ביצירה, והייחודיות בצילומיה מתמקדת בזווית הצילום שבה היא לוכדת את הציורים. חשין יוצרת בצילומיה קומפוזיציה מרתקת, שמעבירה לצופה את המסר היצירתי של אמן הרחוב מחד ואת רחשי לבה, כאמנית צילום כלפי האובייקט המצולם, מאידך.
צילומה האומנותי של חשין מעביר לצופה את רגשות הייאוש, המחאה, או האמונות והדעות של צייר הרחוב, יחד עם היופי האנטי אסתטי של יצירת הרחוב – ויוצרת אמפתיה בין אמנים מדיסציפלינות שונות.
התיעוד הצילומי, הן בתערוכותיה ובמיוחד בספרה, מבטיח כי יצירות הרחוב אינן בנות חלוף, גם אם ה"אסתטיקנים" [בד"כ נציגי הרשויות המקומיות], יכסו את העבודות בסיד או בצבע.תיעודה של ליאורה חשין ישמש בעתיד מוצג לחוקרי תולדות האמנות. הציבור הרחב המהלך ברחובות העיר, חולף בדרך כלל ליד ציורי הקיר, או אלה המצוירים על חרגולי האשפה לוחות המודעות וכו', בלי לעצור, בלי להעיף ולו מבט, להסתכל, לנסות להבין ואולי לחשוב ולהרהר במשמעות החבויה באמנות הרחוב. בניגוד לכך, הצילומים של הסצנה התל אביבית מוכיחים כאלף עדים כי התופעה מרתקת את חשין. בספרה ניתן להבחין ברגישותה המיוחדת לסוג אמנות זה, ואת הבנתה למירקם הכולל של יצירת הרחוב בתוך הסביבה שבה נוצרה.
אי לכך, לחובבי האמנות המוכנים לצאת להרפתקה יצירתית עכשווית, דרך זווית ההסתכלות של אמנית וצלמת מעולה, מומלץ בחום לצרף את הספר "אמנות רחוב בתל אביב" לספרייתם.   

דוד גדנקן. מקור ראשון, מדור אמנות. 26 באפריל 2010. 

<<Back